כעת, בואו נקפוץ למים.
תגידו,
מה עוזר לנו לקום מחדש באמת, לאחר נפילה.
אם נכשלנו חזק בעבודה, או הרסנו בגד אהוב, גירשנו בטעות לקוח טוב,
אם פגענו בזוגיות שלנו, או שגרמנו לילד שלנו לבכות את עצמו לדעת.
איך אנחנו מגיבים?
מה עשינו עד היום?
לועסים את הלב, אוכלים את הראש,
כועסים על עצמינו, רגשות אשמה עד הירח..
מעולה.
כעת לשאלה שניה-
האם זה עוזר לנו?
האם זה גורם לנו לרצות לתקן, או להתנסות שוב פעם ולהצליח?
אה…
לא כלכך.
להפך, אנו קוברים את עצמינו תחת השמיכה, או בתוך קערת גלידה
מהמקרר,
אנו כמובן נימנע מכל הזדמנות נוספת של תיקון..
מחקרים מראים, שכעס על עצמי, גורמים לאנשים לברוח הרחק יותר
מהמטרה שלהם
לחפור בור לעצמם,
לברוח אל הקל המהיר והנוח, (אוכל, התמכרויות וכו)
ולא אל עבר שום פתרון.
האם אנו מוכנים לנסות משהו אחר?
מה יכול לעזור?
האם יש טריק טוב יותר?
האמת שממש כן !
מה לגבי חמלה?
כן כן. חמלה עצמית.
לומר לעצמי, נכון, נכשלתי,
הנה אני בנאדם לא מושלם.
הרגע הוכחתי לעצמי שאני… אנושי!
אפשר אפילו בהומור קליל,
לצחוק עם עצמינו..
אני מתמיד בנפילות- כל הכבוד לי !
מחקרים מראים, שדווקא חמלה עצמית
חיבוק עצמי,
'אני בסדר, מותר לי גם לטעות..'
משחררים !
מאפשרים הזדמנות נוספת!
גורמים לנו לעבור קדימה משם..
קדימה !!!
איך זה יתכן? מה הסוד?
פשוט מאוד.
ביקורת עצמית- מבקרת אותי ! אני הפגום והעקום. 'רגשות אשמה בואו עלי
בבקשה..'
חמלה עצמית- מאשררת אותי! המעשה שעשיתי לא היה מדיוק.
קלטתם?
המרחק בין 'האדם פגום' לבין 'המעשה שלו לא היה מדויק'..
שמיים וארץ..
חברים יקרים.
נסיים פה ולומר לעצמינו:
ככל שאנו נהיה יותר בעלי חמלה עצמית על עצמינו,
זה יעבור אוטומית לילדינו.
ללא צורך שנסביר להם, ונוכיח להם שהם 'לא נוראיים'
בואו נהיה האדם הזה,
שמראה לילדים שלו על עצמו,
שלא נורא..
הכל בסדר, הכל טוב..
בוא נמשיך מפה קדימה.
ליפול זה אנושי…
אבל לקום.. זה אלוהי !
