השאלה ששאלתי ריחפה רק לרגע בחלל הכיתה. לא היה צריך יותר מדי זמן עד שראיתי את ידו של דניאל מונפת באוויר, בהתלהבות של אחד
שיודע. שמחתי על היד המונפת.
'כן, דניאל?'
'אהרון הכהן היה אחיו של משה רבנו!' היה לו חיוך ענק ותמים על הפנים.
עמדתי הלום לרגע. איך הוא הגיע לזה?! אני שאלתי כמה ימים היה משה על הר סיני… אז אהרון הכהן? מה הקשר? הוא מנסה להצחיק?
כחכחתי בגרוני אל מול צחקוקי התלמידים, ויצאתי מזה בחיוך. 'תודה לך דניאל', פניתי אליו, ואז שבתי לכיתה 'יש עוד מישהו שרוצה לענות?'
זאת הייתה הפעם הראשונה שבה פגשתי את דניאל המלאך.
דניאל, בחור צנום וגבוה משאר בני כיתתו, קצוץ שיער, פניו נעימות. 'נראה ילד רגיל', כך לפחות חשבתי כשסקרתי את תלמידיי ב'מבטי הנבואה'
שלי בתחילת השנה, מבטים שנועדו לתת לי תחושה של הבנה ושליטה מסוימת.
האמת, כל פעם שאני נזכר בסיפור של דניאל, אני מתרגש. מעולם לא קרה לי עד אז, שהיה לי ביטחון במה שאני 'ראיתי' בתלמיד, והתבדיתי כל
כך. בתמימותי חשבתי שבידי כל התמונה כולה, מורה יודע כול, וגיליתי שאני לא יודע כלום. כלום! ההפתעה הייתה מוחלטת.
כשאני חושב עליו היום, אני נזכר בחיוכו התמידי. דניאל היה אחד שמחייך בכל שלב ובכל זמן. גם כשהיה מבואס, גם לאחר שהתלונן על משהו
כדרך התלמידים, חזר מיד לחייך.