(סיפור עם טוויסט. חכו לסוף…)
גבולות.
כולכם בוודאי מכירים את המשל על הגג בקומה המאה..
המשל, בקצרה, הולך ככה:
עליתם לגג בניין של מאה קומות.
למעלה יש גג רחב עם נוף עד סוף הרקיע.
שמתם לב שאין לגג מעקה, גדר.
הוא פרוץ מכל הכיוונים שלו.
האם תסכימו לרקוד על הגג?
האם תסכימו להשתולל בו?
או לתת לילדכם להתרוצץ בו?
כמה תעזו להתקרב לשפת הבניין?
אדם חייב גדר.
במיוחד בגיל צעיר.
דווקא הגדר היא זו שמאפשרת לנו לנוע בחופשיות.
גבולות משחררים לנו את מרחב העשיה והפעולה בחיינו.
זה בוודאי נכון ומעולה.
אבל
אני מבקש להוסיף תפנית קריטית למשל החשוב הזה:
נכון, גג חייב גדר.
אנחנו נשים לחיים של ילדינו גבולות וגדרות.
אך ביננו, אחרי שעלינו לגג וראינו שיש גדר, ברוך השם,
כמה אנחנו מתעסקים בגדר הזו?
כמה אנחנו מדברים עליה? מסבירים אותה? מעבירים עליה שיעורים?
הרי בשניה אחת היא הופכת להיות 'חלק' מהנוף..
תכל'ס, היא מקבלת תפקיד מאוד משני בגג.
עכשיו זהו הזמן לריקודים, להתרוצצויות, ואף להתקרב לקצה.
ועל זה עיקר השיח.
אז נכון שגבולות שומרים עלינו,
ובלי גבולות הילדים לנו ילכו לאיבוד במבוך החיים,
אך עיסוק נרחב, שוב ושוב ושוב בגבולות, הורס את כל העיקר-
לרקוד, לחיות, להנות מנוף אין סוף.
זה כמו לעלות לגג, ולהיות עסוקים בחומר של הגדר, ברוחב, באורך, בצבע,
ולהתעלם מהאפשרויות שהיא מאפשרת.
אנו וילדינו, באנו לפה כדי לחיות, לאהוב, לתקשר, לצחוק,
לשמוח, ליצור, לקדם, להסתקרן, להיות………
אז רגע.
אז איך כן נכון להציב גבולות?
פשוט כלכך-
דרך אגב.
בקריצה, בזריקת מילה אחת קלילה, אצבע צרידה, בחיוך,
'פחות נעים לי ש…'..
כי כשהקשר ביננו הוא טוב, הוא פורח, והוא העיקר,
אז הגבולות באים עם החיים, כדבר טבעי, מובן מאליו,
בלי צורך כמעט לדבר עליו.
הייתי צריך לצעוק !!!
זה קרה לפני כמה שנים, כחלק מתפקידי כיועץ חינוכי, הזמנתי הרצאה לצוות שלנו.
שמעתי עליו המלצות, הוא יבוא וינער את החבר'ה, אמרו לי.
ובכלל, מגיע אדם בשנות החמישים לחייו,
בעל תפקיד משמעותי כלשהו במשרד החינוך,
מתיישב לו, חילק לנו דפים,
פתח את המצגכדאי שיכיר אתכם., יש לו קשרים אי שם..
ת והחל להסביר לנו על החינוך.
כבר מההתחלה, נעתי בכסאי בחוסר נוחות,
משהו בדבריו היה פחות נעים לאוזן החינוכית שלי,
לא יכולתי להבין מה, אז שתקתי.
'הוא בטוח יודע מה הוא אומר..', הרהרתי לעצמי.
מפה לשם הוא החל לדבר על חשיבות תקשורת עם הנוער.
כמה המצב כיום קשה,,
וכמה צריך לתקשר עם הנוער, לדבר, להקשיב, להשקיע,
עד כאן, קסם.
ואז… זה קרה.
הדוגמאות שהביא להנכיח את דיבורו,
היו … ההפך המוחלט מכל הדברים הנעימים עליהם דיבר.
ואני שותק.
הוא תיאר כיצד ערך ויכוח עם תלמיד חלש על איחור או ציון,
תוך שהוא לוחש לנו סוד בחיוך,
כיצד עלה על תחכום מבריק כלשהו,
בעזרתו ניצח את הנער בוויכוח,
והוכיח לנער את טעותו.
דיבר על סיטואציה לא נעימה,
בה 'נאלץ' לזרוק לפח מחברת של תלמיד,
שבאמת היה מופרע רציני,
כאקט חינוכי.
אירוע בו הוא תפס תלמיד ששיקר,
ועימת אותו בצורה מביישת על מעשיו, מול אחרים,
ובכך 'שבר' את גירסתו.
ואני שומע ולא מאמין.
מאיפה באה לפה מנגינת המלחמה הזו?
איפה ה 'לתקשר עם הנוער'?
ככה מתקשרים???
להוכחת צדקת דרכו,
הציג בפנינו כרטיסי כניסה להופעה של זמר ידוע,
שהיה תלמיד שלו לפני שנים.
'כרטיסים אלו, קיבלתי ממנו אישית ביד.
הוא בא במיוחד לבקש סליחה, על כל מה שעשה לי…'
ובכך סיים את דבריו.
ואני שותק.
מכבד.
ושותק.
בוער מבפנים,
ושותק.
כולם שתקו.
(שיחקו את המשחק?)
אני בטוח שיחקתי.
היום, אם זה היה קורה, הייתי מדבר,
בנועם ובכבוד כמובן,
אך מדבר.
מדבר על פשטות של 'ראיית אדם', ולא 'ראיית תלמיד',
שואל את השאלה הפשוטה 'למה ???
למה שתלמיד יעשה את מה שהוא עושה?
מה מניע תלמיד להיות 'אנטי'?
והייתי גם שואל- מה גורם לך להרגיש שאתה מול התלמיד
ולא עם התלמיד?
זהו.
אין הפי אנד.
יש רק תקוה, שנשחרר את התפיסה המלחמתית,
מבתי הספר,
וגם מהבית של עצמינו..
ונביא תפיסה של.. 'עם' ולא 'מול',
אדם לאדם- אדם.
